האור הנותר מאיר מציאות עגומה.
בירושלים של מטה המציאות היא של הזנחה ונטישה.
מאת:צבי גיל
כאשר כתבה נעמי שמר, הגדולה והנערצת, את "ירושלים של זהב", ושולי נתן המלבבת שרה אותו בלווי הגיטרה,ערב מלחמת ששת הימים,לא הייתי ירושלמי. נעמי שמר,כתבה ושרה על ירושלים האנושית, החיה והנושמת,ולא זאת האלוהית. יופייה של ירושלים של מטה בא לה לא רק מן הטבע,שכן הרים צחיחים המשקיפים אל מדבר יהודה יש בהם יופי טבעי,אבל לא יופי אורבאני, כזה שבהם חיים אנשים ונהנים מן המתת של הנוף, האוויר והמטרופולין כאחת.
חינה של ירושלים של מטה מצא לו מסגרת מעוטרת זהב בתקופת הורדוס( 50-70 לפנה"ס) ובתקופת טדי קולק (1966-1993 )אלה היו תקופות הזוהר של ירושלים. בתקופת דוד המלך היא הייתה עיירה.בתקופת שלמה היא הייתה מפותחת יותר, הוא בנה בה את בית המקדש אך עיקר תשומת לבו הייתה נתונה בהרחבת ממלכתו. בין התקופות הללו ירושלים לא הייתה במיטבה.זאת על בסיס מסמכים תיעודיים ומראה עיניים.ככה נכתב עליה במרוצת השנים:
" חדרנו למבוך של סמטאות צרות ומלוכלכות תכלית הלכלוך".
" פליאה היא כיצד הם חיים בתוך הלכלוך שבסמטאותיהם"
"ירושלים היא פשוט חרפה,בכל פעם שאני בא זה נראה יותר כמו פח אשפה...
הציטוט הראשון לקוח ממכתבו של הרוזן הקתולי שארל דה פארדייה CH.DE PARDIEU
אשר כתב את המכתב בשנת 1849 בעת ביקורו במזרח.
הציטוט השני לקוח מתוך דו"ח של ג'והן קאנינגהאם גייקי JOHN CUNNINGHAM GEIKIE
תיאולוג סקוטי ידוע אשר נכתב בשנת 1887.
( מתוך ספרו של מיכאל איש שלום: מסעי נוצרים לארץ ישראל)
הציטוט האחרון הוא של דב זאקהיים, יהודי אורתודוקסי,שכהן כסגן שר ההגנה האמריקני,בראיון לכתב הארץ נתן גוטמן שהתפרסם ב- 22 ביוני 2004.
אז מה קרה ל"ירושלים של זהב של נחושת ושל אור"? הזמן את עשה את שלו? הזמן הרי לא עושה מאומה.הוא ניטראלי. הוא זז. השאלה היא:מה אנחנו עושים עם הזמן. מה נעשה עם הזמן בירושלים?
ההוגה וההיסטוריון פרופסור ישראל שייב(אלדר) התבטא כי אחרי הורדוס, טדי קולק הוא מגדול בוניה של ירושלים.אין כל צל של ספק כי בתקופת כהונתו של טדי קולק(ובמהלך הקדנציות שלו אני כבר ירושלמי) ירושלים זכתה לתנופת פיתוח ולהתחדשות שאין להם תקדים.
עידן טדי קולק.
קולק לא זו בלבד שהוסיף לעיר שכיות חמדה, אלא טיפח שימר שיפץ ותחזק את הקיים.הסיפור שטדי יצא לרחובות עם שחר כדי לראות אם פועלי ניקיון עושים את מלאכתם נאמנה,הוא כיום הגדה. אבל זאת הייתה המציאות.
קולק לא היה נואם גדול כמו אהוד אולמרט שבא אחריו. הוא בא כחלוץ מוינה והקונספציה שלו על אסטטיקה הייתה מאוד שונה מזאת הירושלמית. מעשיו דיברו ברבבות מילים על אהבתו וזיקתו לירושלים כבירת ישראל,שכבוד ועונג לחיות בה. לדידו מוזיאון ישראל ותיאטרון שרובר לא היו חשובים יותר מאשר גינה בקטמון. ובהקשר זה הנה אחת האפיזודות הטריוויאליות כביכול של טדי. ההזנחה בשכונת הקטמונים הטרידה אותו. אלה היו לשם דבר לעוני,להזנחה,לפשיעה, להתפוררות. קולק לא יכול היה להפוך בין יום את השיכונים המכוערים ואת ההזנחה שהקיפה אותם לשכונה שראוי לחיות בה. הפתרון הזמני שלו היה לשבץ בקטמונים גינות ציבוריות, מין נזם זהב באף מלוכלך ודולף.
עוד בטרם גינה כזאת החלה להוריק נמצאו הוונדלים התורניים שהשחיתו הכול. בין מתוך זעם,פורקן,תסכול או סתם הרס לשמו. קולק לא הטיף להם. הוא שיקם את הגנים.הם שוב נהרסו וקולק חזר ונטע והוא ניצח.בעקבות הגינות בא שיפוץ הבתים, והקטמונים הם לא מה שהיו.ככה מחנכים ציבור שהצד האסטטי לא נמנה עם המעלות שלו. וזה אמור לא רק לגבי הקטמונים אלא לגבי הירושלמים בכלל.
ירושלים היא עיר תיירותית. מקובל שתיירים תורמים ללכלוך, ככה זה אצלנו וככה זה בערי תיירות בעולם אולם, בשנות - 2002 -2003 היו מעט תיירים בבירה ובכל זאת הייתה מלוכלכת. אך לא רק בכך העניין.הרי גם רומא, פריז, לונדון, ג'נבה, ניו יורק, סאן פרנציסקו הן ערי תיירות גדולים לאין ערוך מירושלים,ובכל זאת הן לא מלוכלכות כמו ירושלים. תיירים אמורים הרי להכניס גם כספים למען שירותים כמו ניקיון.
הזהב , הנחושת והאור שעליהם כתבה בתום ובחום נעמי שמר, דוהה בגרונם של האלכימאים הפוליטיקאים שמתחרים ביניהם במס שפתיים על פיתוחה ורווחתה של ירושלים. הם מעלים את ירושלים בראש שמחותיהם, ובראש דאבונם, הכול במילים, אפס במעשים.הם מהרסי ירושלים במחדל,וגם במעש.אחריהם באים הפוליטיקאים המקומיים.
הציבור הירושלמי והאסטטיקה.
אולם נחטא אם נטיל את מלוא כבוד האחריות של ההזנחה, הזוהמה והלכלוך על הפוליטיקאים ועל פרנסי העיר. האסטטיקה אינה עומד בראש סולם העדיפות של הישראלי בכלל ושל הירושלמי בפרט ( גם לגבי הניקיון בארץ כולה לא היו לדב זקהיים מילים מחמיאות). ואין לזה כל קשר עם עוני או עם מעמד סוציו אקונומי.לכו לכפרים ולעיירות, ברודוס שביוון באלבופיירה שבפורטוגל, בסיציליה,שבאיטליה ובאנדלוסיה שבספרד ותראו שגם במצב כלכלי לא משופר אפשר לשמור על חזות הבית, הרחוב והסביבה.
אמרתי כי כאשר הלחינה נעמי שמר את "ירושלים של זהב" לא הייתי ירושלמי.היום, יותר משלושים שנים שאני חי בירושלים, אני עדיין משקיף על העיר כתושב זר. אני לא חש עצמי כירושלמי.התחושה שלי היא כי הרבה יותר קל להיהפך לבודהיסטי, לקתולי,לפרוטסטנטי לפראבוסלבי מאשר להיהפך לירושלמי. הירושלמים כמו עירם,הם בצורים,יש בהם חומה שקשה לחדור אליה.לכל היותר אתה יכול לשים בה פתקים.והירושלמים אוהבי פתקים.לכו ותראו שכל דבר שעומד איתן, אם זה עץ, קיר, מרכזת טלפון, עמוד חשמל, ובעיקר תחנת אוטובוסים- כולם דבוקים בניירות מכל הסוגים, משל היו כותלי מערב שכונתיים קטנים ומפוזרים לנוחיות הגרים בהם ולצרכי הזקוקים לפניות,לשמים ולאדם.הירושלמי נוהג ברשות הרבים כאילו הוא חי בגולה כאשר רשות הרבים הייתה מנוכרת ועוינת,ולכן ראוי לשפוך את השפכים מניקוי דירה(למופת) למטה לרחוב, של הגויים.
ירושלים של כיפות.
וכמי שלא ירושלמי, שם לבו לכך שאין מזוזה בבית, בחנות, בשער, שלא מנושקת מאות פעמים ביום, ואין אתה יודע אם המנשקים עושים זאת בנוסף על כך לספרי תורה ולשאר
כלי קודש או גם בפרקטיקה אחרת שהפה הוא אלמנט מרכזי.ומה על ההיגיינה.מדוע לא המציאו הפוסקים איזה תחליף לנגיעה בפה בעידן של וירוסים משתוללים. גם מספר חובשי הכיפות הוא כה מרובה שקשה לי לנחש את מה הם מכסים. אני משוכנע,בהכללה, כי חובשי ה"היטעל" המגבעת וה "שטריימל" הם אנשים דתיים ומנהלים אורח חיים דתי. אין לי כל בטחון שזה הוא המצב עם חובשי הכיפות.ובירושלים כל אדם שני חובש כיפה או אפילו אחוז גדול יותר.כאשר אני מבקר(לשמחתי,לעתים רחוקות) בבית משפט השלום בירושלים, מבנה מימי התורכים,אזי בפרוזדורים מטיילים הלוך ושוב חובשי כיפות שקשורים באזיקים בחובשי כיפות. ואלמלא שומרי החוק היו לבושים במדים,לא יכולת להבחין מי האסיר, שכן גם הלבוש של שומרי החוק הוא מרושל. לי אין ספק שהאסיר במקרה זה איננו מנהל אורח חיים דתי. אבל כיפה על הראש,הוא מנהג ירושלמי, צמוד כמו איזה קמעיה.
ירושלים של סלים.
עוד שסימן הכר ירושלמי הוא ההרגל הדיסלקטי כמעט שכל מקום הוא שוק. לא ראיתי
בשום מקום ציבור כל כך גדול נמצא ברוב שעות היום צמוד לשקיות ניילון, כמו בירושלים.כאילו אלה תמיד זמינים להכניס בהם איזה מציאה בשוק הגדול של ירושלים.
כאשר הקימו ברוב עם והדר את בניין "כלל" לפני חצי יובל שנים בערך,הוא נראה בפוטנציה כנספח בנוי של שוק מחנה יהודה הסמוך לו.היום הוא נראה כחלק אינטגראלי,על אף השיפוצים שעושים בו(להבדיל מן האגפים החדשים שיש להם מראה אחר). מכלול קולנוע רב חן, בדרום העיר,נבנה כנספח לסופרמרקט שהיה למטה ואלה שלא נכנסו לבניין דרך החנייה,נאלצו לעבור את הסופר למטה.אפשר מאוד שאלמלא באו לקולנוע היו נשארים למטה בקניות,אך בכל מקרה לקולנוע הם לוקחים איתם לפעמים שקיות.(עכשיו סגרו את המעבר הזה)
בירושלים, הזמני הוא קבע.שנים מבטיחים לעשות משהו לרחוב העלוב ביותר בעולם המתקדם ששמו יפו,אבל הכול ייעשה אם ירצה השם,במסגרת הפרויקט גדול והנעלה
שהוועדה לבינוי ערים, והוועדה לשיפור פני העיר והוועדה לתכנון, והוועדה
לעידוד המסחר יגבשו קונספציה אחידה. וכי אי אפשר היה לפרכס קצת את המבנים העלובים של יפו,או לגרד מהם את אבק השנים כדי שגם בתים שנראים כהעתקים מיהופעץ, ייראו כמו ברובע הישן של קראקוב,או פראג.כאן סימן הכר של רח' יפו הוא ה"קישלה" התורכית, הלא היא תחנת המשטרה ובית המעצר במגרש הרוסים. הזמני בירושלים ניכר גם במבנים רבים שבנו תלפיות בניגוד לחוק וסימן הכר שלהם,זה שנים,פנטהאוז שכולו פיגומים. ככה הוא השתמר כאילו גם הוא נהפך כאובייקט לשימור.מאידך בתים שראויים לשימור, כמו ברחביה בלים ומתפוררים.
לירושלים יש ראות ירוקות, היער סביב לה, יש לה ראש- המכלול האוניברסיטאי, יש
לה גב- המכלול התעשייתי מדעי בהר החוצבים,אבל אין לה לב , הלב הוא הכותל והוא מאבן. וכבר נאמר(בראשית רבה)"כצל ימינו עלי ארץ- ולוואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף".וירושלים היא קצוצת כנפיים. מרכז ירושלים הוא DOWN אבל לא TOWN.
ירושלים,היא עיר יפה לבוא ממנה.
ומה קרוה לפרויקטים הגדולים? מרכז ממילא- תקוע,מכלול מגרש הרוסים- קפוא, פרויקט שער צפון ירושלים דומם.כביש מס' 45 שאמור להקל את עקיפת העיר צפונה,עדיין על הנייר. קו הרכבת הזוחלת בין הרים ובין סלעים לירושלים- חוסלה. במקומה מבטיחים את הקו המהיר תל אביב- מודיעין- ירושלים.
אם נתב"ג 2000 הוא דוגמה, הרי הקו הזה ייפתח אי"ה לקראת שנות ה-50 .בינתיים לירושלים שני עורקים:תל אביב- מודיעין-ירושלים וכביש מס' 1. אם ישנם אירועים ביטחוניים בכביש מודיעין צפון ירושלים,הוא כמעט משותק. אם מיכלית מתהפכת בכביש מס' 1 שעולה לירושלים או שיורד שלג. הכביש נסגר.ככלות הכול,יאמרו הבריות, ירושלים רגילה למצור. בעוד שלאורכה של הארץ ישנם 4 כבישים:ערבה-בקעה,כביש אגרה מס' 6 כביש מס' 4 וכביש החוף, לירושלים,בירת ישראל, צרת המתנים,כביש וחצי.
אולם גם אם נתייחס לבירה כאל איזה צוואר בקבוק, יש דוגמאות בהיסטוריה כיצד מטפלים במצב כזה. קחו את ברלין.ברלין הייתה מנותקת לחלוטין מן המערב בימי העידן הקומוניסטי. בעלות הברית דאגו באמצעות תנועה אווירית בלתי פוסקת לשמור את הקשר עם ברלין.הטיסות עצמן היו מוזלות. אולם את עיקר המלאכה עשתה גרמניה המערבית.לכל סטודנט שהסכים ללמוד בברלין ניתנה מלגה וכן אפשרות מגורים,הורדו מיסים, נבנו בניינים וניטעו פרקים,וכל זאת כדי שברלין לא תתפורר. כיום היא שוב בירת גרמניה.ירושלים שמחוברת למדינת ישראל,והיא עצמה "חוברה לה יחדיו" לאחר מלחמת ששת הימים היא זנוחה,אורבאנית,כלכלית,חברתית,חינוכית,סביבתית ודמוגראפית.הנשירה ממנה לסביבה ולמרכז היא הגדולה ביותר בכל הארץ. על משקל האמירה האמריקנית
OH ISRAEL IS A WANDERFUL COUNTRY TO COME FROM אפשר לומר זאת שבעתיים על ירושלים.
שלום,ירושלים.
אני לא זקוק לנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה או לממצאים של מכון ירושלים לחקר ישראל, (מגדל תצפית מעולה על ירושלים) כדי לאשש את עובדת הנשירה הגדולה מן העיר הזאת. בבית שלנו של חמש עשרה דירות,שנבנה בשנת 1971 והדיירים בו היו זוגות צעירים עם או בלי ילדים קטנים, תשעים אחוזים מקרב הדור השני עזבו את ירושלים וכולם ללא יוצא מן הכלל אנשים יצרניים.גם חוסר דיור אינה הבעיה הקרדינלית. נדמה שבירושלים יש הרבה מבנים חצי בנויים או בנויים וריקים,זאת בעיקר בשל בניה בלתי חוקית. אך הערך המוסף הם ערמות אשפה ופסולת לצד הבניינים הללו שהעירייה אינה כופה את פינויים. גם באותם זמנים שאין עיצומים או שביתות של פועלי הניקיון, החתולים חוגגים סביב פחי האשפה.ועל רחוב יפו דברנו כבר.רחוב שעם אותם מבנים ישנים שעומדים בו( אילו רק נוקו ועוצבו כהלכה) אפשר היה להכניס זאת בקטגוריה של "העיר הישנה".האם זה דומה במשהו לעיר הישנה בקרקוב, בוורשה,ברומא, באתונה,בברצלונה?
בכל עיר ישנם תמיד קטעים שבהם חופרים,מתקנים,משפצים,אבל כאשר גומרים את המלאכה,הקטע חזר לתקנו. לא כן בירושלים. כל חפיר,משאיר צלקת,כל תיקון משאיר
מהמורה, כל ריצוף משאיר ערומות חול. ירושלים יש לה עניינים אחרים לעסוק בהם מאשר איכות הסביבה, כמו ענייני קודש או ענייני חול פוליטיים. טדי קולק ניסה בעור שינויו לשנות, ובהעדר תמיכה ממשלתית הקים את קרן ירושלים שעדיין מאירה פינות. מלבדו ואחריו, איש אינו טורח להפוך את ירושלים לעיר חיה,נושמת,לעצמה ובפני עצמה ולא כקהל משקיפים ביציע על לוויות המוניות של אדמו"רים או שיירות שרד של שועי עולם, כאילו למען תכלית זאת הם קיימים וכמובן לשם שמירה על המקומות הקדושים ועצם הנוכחות בירושלים,שכוללת הצבת פילים לבנים כמו הטרמינל האוניברסיטאי על הר הצופים "בניין הסובלנות" שבדרך וכיו"ב.
ככה כותב,שלמה ארד,אחד משוחרי סביבתה המובהקים של ירושלים:"עיר אינה רק מבצר פוליטי וסמל לאומי, אלא גוף חי ונושם.למרות המיליארדים שהושקעו בה ואולי בגללם כוחות צנטריפוגליים הפועלים בירושלים,משליכים החוצה כל מה שנמצא במרכזה..."
"( "הארץ 29.6.2004 )
את ספרם "ירושלים, ירושלים" (שכתבו בשנת 1972 ) מסיימים מחבריו,דומיניק לאפייר
ולארי קולינס:"דבריו של מזמור תהילים אשר לדוד שנכתבו משמו של המלך העברי הגדול שקבע את בעיר את בירתו,עודם נכונים כיום כמו שהיו כאשר הושרו לראשונה:
"שאלו שלום ירושלים
יהיו שלום בחילך,שלווה בארמנותיך.
שלושים וחמש שנים אחרי שהם כתבו את הספר, אפשר לומר להם:תודה,דומיניק ולארי. מצבה של ירושלים,לא טוב,בכלל לא.ואשר לשלום ולשלווה, אנו עדיין מאחלים ומייחלים להם.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
